יעל וייסנשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, בוועידת החינוך הלאומית של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון: הסוכה הכלל ישראלית- עלינו להרחיב את דפנותיה למודרים ולמיעוטים.
נשיא המדינה ראובן ריבלין פתח בשבוע שעבר את ועידת החינוך הלאומית של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים.
הנשיא התייחס בדבריו “לשאלת גבולותיה של הכיתה הישראלית, זו הקיימת, וזו שאנו מייחלים לה.” הנשיא אמר כי “ראוי שנישיר מבט אל פניהם של דור הילדים שגדל כאן ונבדוק באומץ מי רשאי ומוזמן להיכנס לתוככי אותה ‘כיתה’ כלל ישראלית ומי נותר בחוץ… אני רוצה לשאול איפה אנחנו נמצאים? מי בכיתה שלנו, בכיתה הישראלית? ומי לא? את מי אנחנו פוגשים, ואת מי לא?”
הנשיא התייחס לסוכה הכלל ישראלית בהיבט הרחב ביותר ועל אלו נותרו מחוצה לה כדוגמת הציבור הערבי שאינו מגיע לסוכת הנשיא, למרות המקורות היהודיים שמלמדים אותנו אחרת לדבריו. הנשיא אמר כי “בשנים האחרונות אני חושב הרבה על הסוכה הכלל ישראלית: על אושפיזיה, על הנוי ועל הקישוטים שלה שאנחנו מתהדרים בהם, בזכות ובצדק. על הסכך המגן, על חמתה ועל צילה הברוך. ויחד עם כל הטוב והשפע הזה, אני גם חושב בלב קצת כבד על מי שמורשה לבוא בה ועל מי שנותר בחוץ. כנשיא מדינת ישראל, ברור לי, שאני נשיא של כלל אזרחי ישראל, יהודים על כלל שבטיהם, דתיים, חילוניים, וחרדים, וכמובן גם ערבים ובני מיעוטים אחרים. בסוכה הפתוחה של הנשיא, מגיעים כמעט תמיד רק דתיים וחילוניים, ומעט מאד חרדים. ערבים כמעט ולא מגיעים.”
הנשיא השווה בין אופיו ופניו של החינוך ובית הספר הישראלי ולשאלת זהותם של המוזמנים ושל הבאים אל הסוכה ביחס לכיתה הישראלית- “עלינו להרחיב את דפנותיה שתיטיב להכיל את הרגישים ואת הרגישים מאוד, את החולמים ואת הערים את הנותרים בכיתה ואפילו את מי שמרגיש שהוא מוכרח לצאת. אבל ברמת הכלל אני מבקש להציע לכלול את הרחוקים מבלי לזנוח את הקרובים, לכלול את המודרים, את המסתגרים, את המאמינים ואת המאוכזבים, את המיעוטים ואת הרבים.”
בסיום דבריו התייחס הנשיא למורכבות הסוגיה ולחובתנו לא לחדול מלעסוק בה- “המלאכה עדינה כי היא דורשת מאיתנו ללמוד את האומנות המורכבת של פתיחות היודעת לשמור על גבולותיה. אנחנו מחויבים לשאול את עצמנו שוב ושוב כיצד לפתוח, עד היכן ובאיזו מידה, כך שציפור נפשנו לא תפגע. האם זה אפשרי? אומר לכם בכנות, אינני יודע. אבל אני מאמין שאין לנו רשות לחדול מלקוות, או להיבטל מן המלאכה העדינה והתובענית הזו. וכשאני מביט בקהל שיושב כאן היום, ובסוללת המומחים, שראשם וליבם פתוח לשמוע, ללמוד וללמד, גם לשמור וגם לעשות בעת ובעונה אחת, אני יודע שלתקווה הזאת יש על מי לסמוך.”
